יערה יקרה !

אני רוצה לדבר איתך על זיכרון.
לא זוכרת שנהלתי איתך שיחות נפש פילוסופיות. היית נערה כשעזבת אותנו. אבל יש לי זכרון חד וברור עד היום של דמותך.
אני זוכרת, כמו עכשיו, מפגשים, כמו שנתקלתי בך בקן של הנוער העובד כשהסעתי את הבנות שלי, או אצל נתן ודריזלה, או בקניון או סתם ברחוב.
תמיד העניים הכחולות היו צוחקות והתלתלים הזהובים משתובבים על הראש, החיוך שלא מש, הגזרה הדקה, והמראה הכללי של אצילות, עדינות ומתיקות, כמו פייה.
גם בקולך, שהיה מאנפף משהו, היית תמיד מקדימה ואומרת: אהלן דפנה, מנשמע? ולפעמים מה שלום מיקה ומה שלום אפרת. שיחות קצרות וחטופות. מגע של אנרגיה. גם היום, אחרי כל השנים, זכרונם חד וברור במוחי. את, דמותך, את ויובל יחד. הזכרון הזה, כמו הולוגרמה של עדינות, מתיקות, אצילות, החיוך, העניים הצוחקות נשאר איתי... זכרון שלא מש.
והוא מתבטא באופן ממשי גם כאן, בקבר שלך הפורח והמקושט תמיד, גם באתר שלך המלא תמונות ופיות.
אני זוכרת בברור את היום, את הרגע, שבו ישראל הודיע לי על פטירתך. מוקדם בבוקר, שש וחצי, הייתי בדרכי לבית המשפט בתל אביב. אני אפילו זוכרת באיזה תיק.
מהשעה המוקדמת הבנתי מיד שמשהו קרה. אמרתי: ממושה? לא יכולתי לחשוב או להעלות על הדעת שזו את.
יש לי זכרון של הלם, השוק הגדול של הידיעה הזו שזו את. איך? למה?
בשנים שחלפו מאז מותך אנו נאספים כאן מדי שנה. באופן פרדוקסלי ולא כל כך ברור מספר הנאספים במשך השנים, אשר באופן טבעי אולי היה צריך להתמעט, רק גודל וגודל.
יש כאן בין הנאספים באזכרותיך אנשים רבים ושונים. חברים שלך, חניכים שלך, בני הזוג שלהם, חברים של טל ודפנה, חברים של ההורים שלך ובני הזוג שלהם, חברים של אסתי וישראל, חברים של נועה, ערן וליאור.
לחלק מהאנשים הנאספים כאן יש זכרון פרטי שלהם ממך ומדמותך. חלק אפילו לא הכירו אותך.
אני מסתכלת סביב ועולות בי השורות שכתב דוד גרוסמן: "כולם מצטרפים למסע אל מי שכבר אי אפשר לגעת בהם ועדיין אי אפשר להרפות מהם".
יש משהו באנרגיה שלך, יערה, שנשאר כאן אחרייך. כמו חלק ממך שמביט בנו בנקודות שונות בחיים, דרך דמותך המשתקפת כמו הולוגרמה באנשים וצורותיהם, בקרן אור פתאומית, בכלב עזוב לבן שפתאום מגיח משום מקום לחתונה של טל והילה, לציפור שמפזזת על אבן ברגע של יאוש, בכל מיני תזכורות קטנות שמזכירות לנו כל הזמן שחלק ממך עדיין איתנו.
יש משהו באנרגיה שלך יערה, שגורם לכל כך הרבה אנשים להאסף פה שנה אחרי שנה, ולזכור אותך.
יש משהו באנרגיה שלך יערה, שעד היום, למרות השנים שחלפו, למרות שעזבת אותנו צעירה, שמאיר ומחבר את האנשים, שמקרב לבבות.

אוהבת דפנה
נועה
הסתיו כמידי שנה
מתחלפת עונה

מתחלפים ימים עצובים
בעצובים יותר
והזמן לא עוצר.

הזמן ציר חיינו
מהתל בנו ושוחק
רק אתמול היית איתנו
כעת נודדת הרחק הרחק

נאחזים במחוגיו מנסים להזיזם לאחור
ולזכור ולזכור ולזכור
לזכור תינוקת יפה, ילדה מקסימה, עלמה זוהרת
לזכור אותך אורזת, נוסעת וחוזרת מאושרת
לזכור אותך צוחקת, אוהבת, רצינית מהורהרת
לזכור טלפון מצלצל ומהעבר השני קולך
מספר מה היה ואיך
לזכור חלום של נערה
לזכור אותך יערה

מחניקים זעם מתפרץ
בוכים על חלום חייך שהתנפץ
ועם הזמן הכל מתערבל
עצב ושמחה הווה ועבר
ואת יערונת ככוכב נופל
שהאיר את שמי חיינו זמן כה קצר

לעד יאיר לנו שובל האור
שצבעת בחיינו והלכת מבלי לחזור.

אמא ציפי
fairy
הקיץ האחרון

ביצוע: שפיות זמנית
מילים ולחן: מקס גת מור

זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני אעלם
דמעותי יזרמו במורד הרחובות
כמו עלה נושר ותקוות רחוקות

אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים
אך בחורף הזה כבר לא אהיה קיים
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות
כי השמיים גדולים והדמעות קטנות
תעצמו את העיניים כל גשם ראשון
ותחשבו עלי

אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם
ולבקר במדינות מעבר לים
לדעת אם יש צורות חיים אחרות
ואם המתים ממשיכים לחיות

כי זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני אעלם
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

אז תזכרו שהבטחתם...

View our GuestBook
You are welcome to share your thoughts and feelings
Light A candle for Yaara
View Yaara's candle page
Sign our GuestBook
Write to Tzipi & Nati

31.10.2011
מכתבים ושירים שקראנו ביום השנה השלש עשרה
יערה !

שוב רוח קלילה, שמים יפים ומעוננים ואותה תוגה של סתיו אחרון שבו את איתנו.

אותו עצב עמוק שלא מרפה ואותה תחושת אובדן נוראי של לכתך. אותו חוסר אונים כבד לנוכח חיים יפים וצעירים שנלקחו ממך ונלקחו מאיתנו, כולנו.

אני מחפשת עוד ענף כדי להיאחז בו ולספר עוד משהו עלייך ועל חייך שאולי לא נאמר עדיין אך הכאב כה גדול אל מול המציאות שכמעט ואין מה לספר עוד.

אפשר להשתעשע במחשבות של אילו, אילו זה לא היה קורה, אילו חיית איתנו, ואולי הכל חלום רע, אך המציאות לא נותנת לתעתע, את אינך.

הכל קורה מסביב ואת לא חלק, אך את הנשמות של כולנו, בכל דקה ורגע.

קורה לי יערה לא פעם שאני רואה דמות ברחוב של נערה צעירה כחולת עיניים ושיער זהוב מתולתל, אני נאלמת דום והתמונה מכה בי כברק ומיד אני אומרת לעצמי, לא, היא רק דומה, זאת לא יערה.... נפשי יוצאת לגשת ולחבק ולהגיד לה שהיא כל כך מזכירה לי אותך אך אני קופאת במקומי וחלל ענק מתפשט בי ואני יודעת כי לא אראה אותך יותר לעולם.

אם יש נתיבים אליך יערונת, את ודאי יודעת שאת אתנו בכל שנייה בחיינו.

טון דיבורך המיוחד, שפעת תלתלייך הזהובים, יופייך הנעורי שרק החל לפרוץ אלי נשיות יפיפייה, תבונתך העדינה והמאופקת, ראייתך המיוחדת והשלווה כל כך את החיים וההחמצה שדווקא לך, האופטימית כל כך קרה הנורא מכל.

הכל בליבי ובלב כולנו
והכל נעלם ואיננו עוד.

אוהבת אותך
אסתי

יערה יקרה

עברו כבר 13 שנה מאז שהלכת מאיתנו.

אבל הזמן לא גרם לכך שנשכח אותך.

לא נשכח אותך לעולם, את חיה בלבבות שלנו ותישארי שם עד סוף חיינו.

אני סבתא שלך, וסבא נתן, עברנו בחיים דברים קשים אבל האובדן שלך היה הכי הכי קשה בעולם.

אני רואה אותך בעיניי כמו שהיית בחיים: היית ילדה יפהפייה עם נפש של מלאך וכולם אהבו אותך.

המוות שלך היה בשביל כל המשפחה אסון גדול.

היום התאספנו כולנו על יד קברך על מנת להיזכר בך ובכל הדברים הקשורים אלייך, ואני שוב מבטיחה לך יערה יקרה, שלעולם לא נשכח אותך.

אוהבת – סבתא ממי


הי, מה נשמע?

מזמן לא נפגשנו.

לא ראיתי אותך למעלה מחודשיים – מאז הפעם האחרונה שביקרת אותי בחלום.

היה נורא נחמד, נכון?

ישבנו בחדר שלך, שמענו קצת את סטינג, הראית לי את השמלה האפורה שקנית (שאגב ממש מתאימה לך), ואת יודעת, נראה לי שאקנה אחת כזאת גם לעצמי.
אה! ושכחתי להגיד לך שקניתי את מסיר האיפור שהמלצת עליו – והוא באמת הכי טוב שיש.

יער,

השיחה הזאת בינינו התקיימה באמת בספטמבר 1998,
קצת לפני ראש השנה, כשהשתחררת לזמן קצר מבה"ח.
והיום ה-31/10/11 בדיוק 13 שנה מאז שנתתי לך נשיקה והבטחתי שאבוא לבקר שוב בעוד שבוע.
את כבר היית עייפה ולא ממש דיברת, אבל סימנת לי בעיניים הכחולות והמרגיעות שלך שזה בסדר – "בטח נועה, תלכי, נתראה בשבוע הבא".

שלש שעות לאחר מכן בשקט ובעדינות שלך הלכת מאיתנו, ומאז נפער לי חור כ"כ גדול בלב, שרק הולך וגדל עם כל יום שעובר בלעדייך.

את יודעת, אורי כבר בת 3 והיא מכירה אותך מהיום שנולדה.
היא אוהבת להסתכל בתמונות שלך, ובאיזה יום היא אמרה לי – אמא, את יודעת, יערה מזכירה לי את ציפי, יש להן את אותו שיער.

היום אחרי הגן הבאתי אותה לפה, משום מה היה לי איזה דחף שהיא תראה את המצבה שלך.
בהתחלה היא פחדה קצת לצאת מהאוטו אך לאט לאט היא הפשירה והסכימה לצאת.
היא הסתכלה על הפרפרים, הפיות, הציפורים והפרחים שמעטרים את המצבה והיא לא הפסיקה לשאול אותי – אבל איפה היא, איפה יערה?

אז אמרתי לה שאת איתנו גם כשאנחנו לא רואים אותך, וברגע הזה הבנתי שאת תמיד תהיי חלק מחיי ושתמשיכי ללוות אותי בכל שלב כמו שעשית עד עכשיו.

אני יודעת שהיית איתי כשהתחתנתי עם יובל בחצר אצל סבא וסבתא. ראיתי אותך עומדת גם בשמלה לבנה ומחייכת לעברי את החיוך המקסים הזה שלך.

ואין לי ספק שהיית איתי בחדר הניתוח כשילדתי את אורי וששמרת על שתינו שם, ושוב הגעת לחדר יולדות לפני 10 חודשים, לקבל את פניה של מיקה.

זה ברור לי שאת תמיד איתי,
כי אני פשוט מרגישה אותך, שומעת אותך
ומריחה עוד את הבושם שלך באפי.
אז תקפצי שוב לבקר באיזה לילה חורפי,
יש לי עוד הרבה מה לספר לך,

אוהבת אותך ומתגעגעת כל הזמן.

נועה