יערה
12 שנים שאני עומד כאן, לא לגמרי מאמין ועדיין לא משלים.
12 שנים ואותה שבת ארורה חרוטה בזכרוני ותשאר כך לנצח.
12 שנים שאני מסתכל סביבי, מנסה לאמר כמה מילים ולא מצליח.
כל שנה ושנה מנסה לאסוף כוחות ורק לומר לך יערה כמה את איתי
ולנצח אזכור אותך יפה ושמחה, אשר גם באותה תקופה קשה ומקוללת, עדיין חלמת לכייף בפריס,
רק לצאת מהחלום הרע, לחייך ולהמריא.
כך תישארי איתי,
יפיפיה עם תלתלים ועינים כחולות, אוהבת להתלבש, להתגנדר, להתבשם ולהפגין חן נהדר.
אוהבת מוסיקה, ולפעמים של גדולים ורציניים יותר, וכמו כל נערה בת 18 חולמת על החיים הטובים שרק יגיעו.
ואנחנו כאן ואת שם, ואנחנו ממשיכים, אמא, אבא טל ודפנה והשבט הקרוב סביב,
כל אחד בדרכו משקיע מאמצים כבירים להמשיך, כאילו כרגיל.
וגם אנחנו, כמו כולם ממשיכים וזוכרים,
ולמרות המרחק שהיה, ולמרות שלא היינו נפגשים תדיר, את איתנו - צעירה ויפה.

אוהב - עופר
היא הייתה נערת קסם וחן
ילדה מאושרת ושמחה
אהבת נפשם של ההורים והמשפחה
וכולם קראו לה נסיכה.

יערונת יקרה !

חלפת מחיינו עם הרוח הרעה
כמו נוצה קלילה, לבנה וטהורה
נעלמת לנו במרחקים שמימיים אין סופיים
ומטיילת שם עכשיו בין הירח והכוכבים.
אני רק מקווה, שכל המלאכים הטובים
תמיד סביבך דואים
ועל המלאך היקר שלנו, טוב טוב שומרים.

מאז שעזבת אותנו, הכול השתנה
ואף דבר בעולם, לא יחזור כבר להיות מה שהיה
הכול סביבנו איבד את הערך
ואפילו השמש זורחת אחרת.

בלעדייך נשארנו מיותמים, רצוצים ושבורים
חונקות אותנו הדמעות, הכאב הגעגועים
כל אחד מאתנו את הגיבור לשחק ניסה
ואולי מבחוץ, כך הדבר באמת נראה
אך הפצע עמוק ,מדמם קשה בתוך תוכנו
וכולנו נישא אותו ואותך עד סוף ימינו.

סבתא מאמי



הקיץ האחרון

ביצוע: שפיות זמנית
מילים ולחן: מקס גת מור

זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני אעלם
דמעותי יזרמו במורד הרחובות
כמו עלה נושר ותקוות רחוקות

אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים
אך בחורף הזה כבר לא אהיה קיים
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות

כי השמיים גדולים והדמעות קטנות
תעצמו את העיניים כל גשם ראשון
ותחשבו עלי

אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם
ולבקר במדינות מעבר לים
לדעת אם יש צורות חיים אחרות
ואם המתים ממשיכים לחיות

כי זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני אעלם
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

אז תזכרו שהבטחתם...

View our GuestBook
You are welcome to share your thoughts and feelings
Light A candle for Yaara
View Yaara's candle page
Sign our GuestBook
Write to Tzipi & Nati

31.10.2010
מכתבים ושירים שקראנו ביום השנה השניים עשר
שלום לכם חברים יקרים שלנו.

הפחד הגדול שלי הוא השכחה, הפחד שתעלם דמותה ותשכח.
ולכן רוצה אני להודות לכם שבאתם לזכור עמנו את יערה.
חלקכם לא זכה לראותה או לשמוע את קולה ובכל זאת אתם מקדישים לה זמן מזמנכם ובאים לזכור.

יום אחד בשנה שיערה שבה לפגוש את כולכם, דרך פרח, דרך דמעה, דרך עמידה שקטה, דרך חיוך ומפגש חברים.

ההווה והעתיד של יערה ,הם רק זיכרונות מהעבר.
שהתחיל ב-9.2.80 וב-31.10.98 נגמר.
וכעת היא פייה, מלאכית מהאגדות.

והאגדה מספרת:
שהיה הייתה לפני שנים
נערה מדהימה עטורת זהב תלתלים

לא הרעה לאיש ויתרה לכולם, ליטפה בכחול עיניה את כל העולם.
וריסיה בצבעם השחור הוסיפו נופך של אור
לאור שקרן מפניה.

היה הייתה לפני שנים נערה דקת גו עם ג'ינס וסנדלים.
עור פניה זוהר עדין צח
על פיה חיוך רחב נשפך

אהבה את כולם והייתה שמחה ואנו קראנו לה נסיכה.

לפני שנים אהבה לטייל על ראשה כפייה לבנה לגלגל
יצאה לחיק הטבע למפלי מים והרים
ושבה הביתה עם המון חוויות ,סיפורים.

מול הבית אהבה לקטוף פרחי חרציות ובסבלנות אין קץ קלעה עם דפנה שרשרות וציציות.

היה הייתה לפני שנים נערה שאהבה מוסיקה ושירים,
סטינג ,רביץ ,פוליקר ,גידי גוב,
ומי בכלל חשב על סוף ?

היה הייתה לפני שנים נערה מאופרת בקפידה
אך לא יתר על המידה,
לכל ליל סדר ראש השנה או סתם ארוחה
הופיעה כאילו בזה הרגע היא באוסקר זוכה.

נערה שאהבה זריחות ושקיעות ובהתרגשות תכננה את השנים הבאות.

בימי קור וסגריר התכרבלה בדובון וכובע צמר לבן ושעיר
נעלה מגף גבה עקב,
כל כך פשוט היה וכמה כייף.

היה הייתה לפני שנים נערה חכמה שהשכילה כל מצב לנתח בהיגיון
ולכל בעיה מצאה פתרון ורעיון וידעה לנהל שיחה להתווכח וגם לצעוק
לעלות לחדר ובכעס את הדלת לטרוק.

ולנו הכול נראה לגמרי רגיל
והכול התאים לגיל.

היה הייתה אחות נפלאה לדפנה ולטל
אחות שאין כמוה בכלל.

הייתה אהבה שנכתבה באש,
והיית מאושרת.
ואנו מה עוד יכולנו לבקש ?

לו ידענו יערה שהסוף כה קרוב וכה נורא,
לו הייתה בידנו הבחירה,
את יודעת שהיינו מוכנים מכל הלב
איתך פשוט להתחלף.

שלא כמו באגדות נסיכה שלנו
לא הופיע מציל ולא גואל
ורק הלב בוכה ושואל.
למה?


אוהבת אימא



הייתי רוצה לריב איתך יערה. לשגע אותך ולעצבן אותך עד כלות.
עד שתצעקי, ועד שתתקעי בי מבט תכול וחודר ושתגידי שאני בלתי נסבל ושאין לך כוח אלי.
הייתי רוצה להקניט את בן הזוג שבטח היה לך - אולי כבר בעצם בעל - היום שאת בת 29.
הייתי מוכן אפילו שהוא יגיד שהוא לא מוכן יותר לראות אותי בדירה שלכם בכפר סבא או אולי בחיפה ששם עשית תואר ראשון. והייתי בשמחה מוכן שהוא יריב איתך על זה ויגיד שלטיול ההוא בצפון – שכל החבר'ה מתכננים – אז זה או הוא או אני, ושאם אני מגיע אז הוא נשאר בבית לבד, בלעדייך. הלוואי והייתם רבים על זה כל הלילה. אולי אפילו הייתם נפרדים – כמה נורא, כמה עצוב.
ויש עוד כמה דברים נורא קשים בחיים שהיו יכולים להיות לך יערה שהייתי מוכן לתת את הכל כדי לראות אותם קורים כאן ועכשיו ובשנה הבאה ובעוד חמש שנים ולפני ארבע.
הייתי מאושר למשל לראות אותך מציגה לי בדמעות מבחן של מועד ב' שבו נכשלת ועכשיו את צריכה לעשות את כל הקורס מחדש. מזעזע נכון? ממש קורע את הלב.
הייתי לוקח את זה עכשיו בשתי ידיים ומעדיף את זה על המצבה הקרה שאפשר לדבר אליה אבל היא אף פעם לא עונה.
והייתי חותם עכשיו על האירוע הקשה שבו יצאת מסרט וגילית שדפקו לך לגמרי את היונדאי החדשה מודל 2,001 שקנית יד שניה בכספי החיסכון של הקבע. "אני לא מסוגל להבין איך עשית רק ביטוח חובה ולא ביטוח צד ג" אבא נתי כועס עלייך. "מה זאת אומרת שכחת?, למה שכחת? ולמה תמיד זאת את ששוכחת? איפה היה הראש שלך?" אמא ציפי מוסיפה. וסבא נתן רוטן "אבל אני הרי אמרתי לה".
"את מבינה שהפסדת עכשיו הרבה מאוד כסף?". "אני מבינה, בסדר, תעזבו אותי כבר" את עונה, תוקעת בכולם את מבט התכלת המתריס שלך. אכן אירוע דרמטי. ככה בצ'יק עפו להם 17,000 ₪ על תיקונים שלא לדבר על ירידת הערך.
אירוע קשה? הצחקתם אותי – שיהיה לה כל יום אירוע קשה כזה ושאני לא אצטרך לעמוד כאן ולבחון כמה גדלו הצמחים בחלקת הקבר והאם הפעמונים או עיגולי הזכוכית שתלויים מעל המצבה זה חדש או שהם היו כאן בעצם גם בשנה שעברה.
ובטח שאני מעדיף את הטלפון המרגיע מבית החולים "כן היא רק שברה את היד – החליקה בנחל דרגות, שתיגמר כבר החופשת סמסטר הזאת עם כל הטיולים האלה, עוד חודש יורידו את הגבס". כן, את שיחת הטלפון הזאת אני רוצה, מצידי כל שבוע, ולא את שיחת הטלפון הנוראה של אוקטובר 98 של "תקשיב טוב, קרה משהו נורא, הכי נורא".
באושר גם הייתי מוותר על השיחה השנתית של "אתה זוכר כן?, כמו כל שנה בשלוש בבית הקברות" ומחליף אותה בסתם שיחות על הצרות הקטנות של החיים.

את הנייר הזה אני כותב על נייר שהיה "קורות חיים" שעשיתי לו "שמור בשם" וקראתי לו "יערה". ככה פשוט יערה, בלי תוספות.
מחקתי את קורות החיים שהיו כתובים על הנייר הזה סעיף אחר סעיף החל מהדברים שעשיתי בשנה האחרונה ועד לסעיף "שירות צבאי" שהוא, כמקובל, פריט המידע הכי ישן בקורות החיים. "לוחם בגבעתי" או "מדריכת צלפים" שלוש או ארבע מלים שמסכמות שנתיים שלוש אולי ארבע – ואחריהן, כרונולוגית, קורות החיים יוצאים לדרך – תואר ראשון ואולי גם שני, עבדתי פה ועבדתי גם שם, והנה ההמלצות, ובכלל אני גם מתנדבת ועובדת עם ילדים לקויי למידה. אה כן, נשואה + ילד, אולי שניים. ואוהבת טיולים, ובעצם גם צילום. במקום ההוא מיציתי את עצמי אחרי שנתיים, ופה נתנו לי אופק קידומי של ניהול. אתם יודעים – קורות חיים.
ופתאום הבנתי, כמה סימבולי, שאם הייתי צריך לכתוב לך היום דף קורות חיים מה לעזאזל הייתי כותב?. מדריכה בנוער העובד? זה בוסרי מידי ועוד לא מתאים לגליון קורות חיים. או "בגרות מלאה"?. פתאטי קצת, לא?. "כולם אהבו אותה" או "אוהבת לראות את הזריחות" ומה על "הקמתי כתובות אש בשדה הקוצים ליד הבית". נו באמת. בסוף הייתי נשאר מול דף שיש בו רק שם מלא, שנת לידה, כתובת וטלפון. ובתוך הריק הלבן של אותו דף הייתי בוהה חולם ומדמיין את מה שיכול היה להיות, ואולי את כל מה שקיים, בעצם, בלבבותיהם של אלה שבאו לבקר אותך כאן היום בגשם.

אוהב - ערן